רבקה בכר
בת למשפחה ציונית מסורתית בפלובדיב -בולגריה. חייה היו רבי תלאות וצער. בהיותה בת שלושים נתאלמנה, כאשר בעלה נפל במלחמת העולם הראשונה, והיא אם לשלושה ילדים. בנפשה הביאה לחמה ועמלה כל ימיה כדי להעניק לילדיה חינוך והשכלה. לא עמדה בדרך ילדיה כאשר קבעו את דרכם הציונית -חלוצית. ביתה היה פתוח לחברי התנועה ובאהדה רבה עקבה אחרי התקדמותם ועליתם ארצה.
לאחר שכל ילדיה עלו לארץ והיא נשארה בודדה, שוב לא הייתה לה סבלנות לחכות לרישיון העלייה הלגאלי, ולמרות התנגדות כל בני המשפחה, החליטה לעלות בספינת המעפילים הראשונה מבולגריה, ניטלטלה בלב ים כחודש ימים, עד שנתפשה הספינה בידי האנגלים, והיא הוכנסה עם כל המעפילים למחנה הסגר בצריפין. פגישתה הראשונה עם ילדיה, שלא ראתה אותם מספר שנים, הייתה מבעד לסורג.
לקיבוץ הצטרפה בזמן מלחמת השיחרור בעקבות בתה, רשקה שי. השתלבה בעבודה ככל יכולתה. עירנית הייתה לכל הנעשה סביבה בקיבוץ. עוד בשנה הראשונה לעלייתה רכשה את השפה העברית, וכך למדה לדבר עם נכדיה ועם כל מכריה.
נוחה וטובה, בצניעות ובלא יומרות קיבלה באהבה ובהכרת תודה כל שניתן לה על ידי בתה ועל ידי הקיבוץ. חיבתה המיוחדת בתקופה האחרונה הקדישה לניניה ולנכדיה ובנותיה ולבנה, ולכל שסעד את מיטתה בימיה האחרונים.