זלדה מנוחה לווין 

בת עיירה יהודית שורשית בליטא. "חדר" הבנות אינו מספק את צמאונה והיא מצטרפת כבת יחידה ל"חדר" הבנים ולומדת תורה, עברית, ובגניבה קוראת ספרי השכלה.

לימים נספחת לארגון ה- ס.ר. הבלתי לגאלי ולוקחת חלק בפעולותיו. בהמשך היא מצטרפת לתנועה הציונית ול"צעירי ציון".

במלחמת העולם הראשונה היא נעקרת מנוף ילדותה ומגיעה לאחר טלטולי דרך לפונייבז' בליטא. שם היא מטפחת בית ציוני - עברי חם ושולחת את ילדיה לבית הספר "תרבות". עתון עברי, חג, ומועד יהודיים, משווים לביתה אופי וזהות לאומיים. מנוחה נוטלת חלק פעיל בפעילות הציונית בעיר, תורמת ומתרימה במגביות לקק"ל וקרן היסוד, ומשתתפת מסורה בארגון הנשים הציוניות "ויצו". ובהיווסד קיבוץ ההכשרה השומרי בעיר, עומדת לימינו בגיוס מקומות עבודה לשומרים הצעירים, ובעזרה חומרית - ככתובת בטוחה לכל חברי ההכשרה, כאם התנועה וההכשרה בפונייבז'.

תלאות החיים פוקדים אותה. בנה הצעיר יחזקאל נקטף באיבו. מלחמת העולם השנייה מטלטלת את המשפחה בשנית, ולאחריה מלכדת את שרידי המשפחה מאימי השואה. מות בעלה משאירה דואבת והמומה, אך היא מתנערת וממשיכה. 

ואז היא עולה ארצה, (1952), ובמישנה חום ואהבה היא דבקה בקיבוץ, במשפחת, ובביתה חסיה קולבן, נכדיה וניניה.

היא משתלבת בחיי העבודה, ערה לכל הנעשה בחברה ומגלה חיוניות ופעלתנות עד לימי זקנתה המופלגת.