צבי אפשטיין 

דברים על הקבר       

     כתבה אסתר תורן

צביקה היקר איננו,                                                                                                               

תם המאבק. שבועיים אתה שוכב מורדם ומונשם וכולנו מתפללים לנס. תמו הימים והלילות הארוכים של משפחתך סביב מיטת חולייך ואתמול, נשמתך המיוסרת מהמחלה הקשה נתנה לעצמה דרור ופרחה לה.

לא כך נראו חייך. נימננו להיות ביחד עם: יואל, מרים, מאיקה, בלהה, אתה ואני, בשישית ציפורה זמירי, אחר-כך בכיתת "רימון" ובהמשך במוסד החינוכי בכיתת "עומר". אלו הימים בהם לא הייתה טלוויזיה וגם לא סמרטפון, נפגשים על הדשא הגדול שליד חדר האוכל ומשחקים "תופסת" וחמור חדש".

בדיוק בימים אלו התכנסנו בני הכיתה לחוג את תחילת החגיגות של שנת השבעים לבוגרי הכיתה. אתה כבר לא הצלחת להגיע.

למי שלא מכיר את צבי אני אספר לכם עליו.

 צביקה הילד היה השובב של הקבוצה, אך גם החזק והחכם שבה. ראשית הוא היה יפה תואר, בעל בלורית שער מטופחת ומבט קונדסי בעיניים. כשהסתכלתי בהם חשבתי מה המהלך הבא שהוא זומם להגיד או לעשות. ותמיד היה לו מה לומר. צביקה היה חריף מחשבה ובעל דעות עצמאיות שהוא שמח לבטא אותן ללא מורא או "מה יגידו?". (בחייו הבוגרים זה התבטא בשיחות הקיבוץ) והיה לו גם את אותו חיוך ביישני, מלווה בבת צחוק קלה בזווית הפה של "ילד טוב ירושלים" או של "מה כבר עשיתי?"

בחברת הילדים היית הספורטאי שלנו, אלוף הריצה, והעיקר אלוף במשחקי הגולות וה"צוי". האחד שתמיד מנצח, להפסיד-  לא היה אצלך בחשבון. אני זוכרת את אותה ריצה, באחד המשחקים, שבה נפלת וקרעת גידים ועצבים בשורש כף היד. עברת ניתוחים וטיפולים כדי שתחזור לך התחושה וכל זאת בגבורה, ללא קיטורים וסיפורים. גיבור אמיתי!

בכיתת "רימון" אהבנו את חנה וליבל הוריך. מחנה האמת קצת פחדנו, כי היא גרמה לנו לציית לכל דבר, אך מה הופתענו לגלות שליד אמא שלך צביקה, היית שקט מנומס וצייתן – הפלא ופלא. את ליבל מאד אהבנו בעיקר סביב הסיפורים שלו בערב, בשעת ההשכבה, על ראשית הקיבוץ ועל בית הולדתו.

צבי הבוגר היה אוטודידקט, לימד עם עצמו עם הספרים. הוא ידע ערבית, ואת תורת המזרחנות ואף עזר לתלמידים שרצו להרחיב את ידיעותיהם. היה לו ידע רב בכול, למרות שתואר אקדמי לא היה בראש מעייניו. היה כיף לדבר עמו על כל נושא שבעולם, ולשמוע ממנו את הזווית המיוחדת והמקורית שבה הוא מקיף את הנושא.

כך עוברות להן השנים. אתה מקים משפחה עם קולט, אחר כך עם מיכל, נולדות הבנות, נולדים נכדים...והתראינו על המדרכות כשכנים האומרים שלום וממשיכים.

היו לנו צמתים ונקודות מפגש כהורים בכיתת "שקד" שעליה נמנו בתך שירי ובתי אורלי וכן בתור הורה של ליאן בכיתת "בר כוכבא" שאותה חינכתי, ועם אופיר, בתך הצעירה, נפגשנו ב"עומרים". 

בהורות השקעת והיית אב גאה, אוהב ומסור לבנותיך, את עדי, הבן של מיכל רעייתך, קבלת ואהבת כבן לכל דבר. 

על הנכדים דברת בשמחה ובכיף.

צבי היה חרוץ, חזק ומסור לכל עבודה שבחר לעסוק בה: במנסרה, במטבח, במטע (אף היה מרכז הענף), בנהגות ועוד. בזמנו החופשי הוא היה מהמקנטסים. 20 שנה, ערב ערב, במועדון לחבר, נפתח משחק קנסטה שבו צבי היה תחילה שחקן ספסל (קיביצר - נותן העצות), אך עד מהרה תפס מקום ברביעייה הפותחת והפך להיות השחקן החכם, זה שרואה בקנסטה משחק שח ומחפש טריקים ותחבולות במהלכיו (להבדיל מהשחקן הפחדן שמיד משתפן ומוריד את קלפיו על השולחן). כשמשחק הברידג' החליף את הקנסטה גם שם היית האלוף.

...ואז חלית, אני זוכרת את היום שבו עמדת לטוס עם מיכל והרופא הודיע לך שאין טיסה, יש בדיקות דם רעות. מאז, מעל לעשר שנים אתה מגויס על מנת לגבור על המחלה העקשנית, בהרבה כוח רצון ובלי פחד, אמיץ כרגיל.

שלום לך צביקה שלנו. אין ניחומים למיכל בת זוגך שסעדה אותך בנאמנות רבה, לילדים, שירי, ליאן, אופיר ועדי ומשפחותיהם, לנכדים והנכדות, לשלומית וזאביק האחים ולכל בני המשפחה הענפה. אתה תישאר בלב כולנו כפי שכל אחד יבחר לנצור את זכרך. היה שלום צביקה, תם המסע.