דוד ארגמן 

דברים על הקבר טרי

כתב רן חכים

היום אנו מביאים למנוחות עולמים את חברנו דוד ארגמן בן ה - 98 וחצי, זקן חברי הקיבוץ, והאחרון מבין קבוצת מייסדי הקיבוץ, שהשתתף ביום העלייה על הקרקע ב - 2.11.1941.             דוד נולד עם אח תאום ב -11.11.1917 להוריו זלמן הירש וסטירה פרבר בעיר בילסק פודלסקי שבפולין. הוא למד בבית הספר היהודי "תרבות", ולאחר מכן בגימנסיה פולנית. למשפחתו הייתה חנות למכשירי כתיבה, נייר וספרים, מהגדולות בעיר. מגיל 12 השתייך דוד ל"השומר הצעיר" ובתנועה מילא תפקידים רבים וביניהם מנהל (מדריך), וראש הקן. הוריו הציוניים שקלו את רעיון העלייה לארץ, ולאחר שניתנו הקלות למשפחות מהמעמד הבינוני בתהליך העלייה, החליטה המשפחה לעלות ארצה. סיבה נוספת להאצת העלייה היה גילם של דוד ואחיו  ורצונם של ההורים להקדים את העלייה לחובת השרות בצבא הפולני.

במרץ 1935 עלה דוד ארצה עם הוריו ואחיו. בארץ כבר היו דודים שלו והסבים מצד אמו. בפני דוד הצעיר (בן השבע עשרה וחצי) עמדה השאלה לאן פניו? מצפונו "התנועתי " לא נתן לו מנוח.                עמדה בפניו השאלה האם לחכות לקבוצת בני גילו עד שתעלה ארצה. הוא החליט לבקר בקיבוץ "לשחרור" ברחובות, שם חיו כמה מבני עירו הבוגרים ממנו בכמה שנים. הם קיבלו אותו יפה מאוד והציעו לו להישאר אצלם, וכך באמת החליט. בשהותו ברחובות, עד העלייה על הקרקע, הוא עבד בפרדסים, הדריך קבוצת בוגרים בקן "השומר הצעיר" ובאותו זמן עבד במאפיה, למד נגרות בקיבוץ גבעת ברנר והיה פעיל במועצת פועלי רחובות. ב"לשחרור" פגש דוד את חיה, אשר כמו שאר חברי הקיבוץ, הייתה מבוגרת ממנו בכמה שנים. את הקשר עם חיה הוא קיים מאז 1937 וגם גר אתה בחדר משפחה.

בהגרלה שנערכה בקיבוץ ב – 1942, לקביעת מכסת הגיוס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, עלה דוד בגורל. יציאתו לצבא הבריטי "חייבה" אותו להתחתן, והוא נשא לאישה את חיה לבית שוואצבארד, לאחר שהם חיו יחדיו כבר כחמש שנים. החתונה נערכה בתל אביו בנוכחות הוריו                 ב - 25.10.1942. יום לאחר החתונה התגייס דוד לצבא הבריטי כאשר חיה והוא אינם יודעים שחיה כבר בהריון.

דוד שירת עד 1946 כחייל, כאשר חלק משירותו מילא במפקדתו של מונטגומרי, שעבר אתה את המדבר המערבי ובהמשך את לוב, טוניס, סיציליה ואיטליה. בשנת שירותו הראשונה כתב יומן שבהמשך הוציא אותו כספר. ב - 4.8.1943, נולדה ביתו דגנית. דוד קיבל חופשה מיוחדת לארץ מסיציליה. לאחר 12 ימי חופשה בארץ הוא חזר לאיטליה, ובהמשך שירת זמן קצר בארץ ובעיקר במצרים. לאחר שובו משירותו הצבאי עבד בנגריה ונבחר לראשונה כמזכיר הקיבוץ.

ב - 1950 יצאה המשפחה לשליחות מטעם "השומר הצעיר" בקנדה. כשנה לאחר שוב המשפחה מקנדה כיהן דוד שוב כמזכיר הקיבוץ. בשנים לאחר מכן היה דוד רכז האולפן ללימוד עברית, ולאחר מכן החל במסלול החינוכי שכלל למודים בסמינר "אורנים", ולימוד וחינוך קבוצות במוסד "הרי אפרים". ב - 1965 נתמנה דוד לרכז הפדגוגי של המוסד החינוכי. לאחר מכן יצא דוד להשלמת תואר ראשון בחוגים לחינוך ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשילוב עם הלימודים חינך בכיתות י"א-י"ב בקבוצות "דרור" ו"אורים".

נישואי דגנית בתו עם אריה איסרלס, והולדת הנכדה טלי ברמת השופט, הביאו אושר ושמחה לחיה ודוד. לאחר תקופה נוספת של ריכוז פדגוגי, יצא דוד ללימודי תואר שני באוניברסיטת חיפה. נולדה הנכדה ענבלי, ודוד בין שתי תקופות נוספות כמזכיר הקיבוץ היה פעיל במדור הנעורים במחלקת החינוך ב"קיבוץ הארצי". ביוני 1981 קיבל מאוניברסיטת חיפה תואר מוסמך במדעי הרוח, חינוך מיוחד ויעוץ חינוכי.

דגנית אריה והבנות עברו לקמברידג' באנגליה וחיה ודוד נשארו בביתם הקיבוצי מתגעגעים למשפחתם. בגיל יותר משבעים החל דוד בדרך חדשה כחוקר ב"יד יערי" בגבעת חביבה. מחקריו הניבו שלושה ספרים והם: "הקיבוץ ידון ויחליט" - האסיפה הכללית בקיבוץ כניסוי בדמוקרטיה ישירה ( 1997), "קיבוצים על פרשת דרכים" - מעקב אחר שמונה קיבוצים בתהליכי שינוי (2003), "אידיאולוגיה במבחן המציאות" - ההתגבשות הרעיונית של השומר הצעיר בפולין ובגליציה 1927-1939. ב – 2008, לאחר עשרים שנות מחקר ועבודה בגבעת חביבה, הוציא דוד את ספרו האישי "פרקי יומן" על שירותו בצבא בריטי בשנת 1943.

פטירתה של חיה רעייתו של דוד ב - 26.3.2002 השאירה אותו לבד. ביקוריה של דגנית וגם של אריה והנכדות היו תחליף מסוים למשפחה קרובה. ביתו וספריו הרבים מלאי שאר הרוח ההיסטורי והאידיאולוגי, שמרו בליבו את מורשת העבר ואת חלומות העתיד.

עם גילוי המצבה על קברה של חיה כתב דוד: "אנו עומדים מול קברך ועליו מצבת זיכרון עליה חרטנו היית לנו רעיה, אם ואדם לכל עת, וכל מילה מבטאה צדדים שונים של אישיותך... עתה אני אשאר עם הזיכרונות... אני חי את אובדנך וכל רהיט וחפץ בבית מזכירים לי אותך. בתי היחידה ששותפה באובדן עושה הכול בשביל להנעים עלי את זמני, אך היא צריכה לחזור לביתה ואני אשאר כאן ואבוא מדי פעם לפקוד את קברך..."

כחצי שנה לאחר מותה של חיה, בהתקרב ההחלטה בנושא השינוי, כותב דוד על הקיבוץ "ההולך וחרב" מול עיניו. בעתון "ברמה" מיום 6.9.2002  הוא כותב על "השרפה שבלב":  

"לפני כ - 60 שנה עמדה קבוצת צעירים על גבעה שוממה, תחת שמש קופחת, פינתה אבנים מאדמת הטרשים ונטעה שתילים רכים, שברבות הימים הפכו לעצים עתירי צמרות, הפורצות אל על. לאחר שנים הפכה גבעה זו למשכן הקבע ולבית העלמין של צעירים אלה, ולרבים שהצטרפו אליהם. בימים אלה כלתה האש את עצי הגבעה וקבריה נותרו חשופים לשמש היוקדת ולרוחות המנשבות.

כמה סמלי! בימים אלה מתנהלים דיונים על שינויים שימחקו את מורשתם של צעירים אלה, שבינתיים שחה קומתם מספר חייהם ועקרונותיהם. הם נואשו מיכולתם לעצור את עוצמת האש הבוערת בקרב "המשנים" לכלות כל חלקה טובה של העבר..."

 

באחרית ימיו השלים דוד עם השינוי, השתלב בפעילות הקיבוץ וזכה לטיפול המסור של ג'ינה המטפלת.

דוד איננו איתנו יותר...

 לדגנית, לאריה, לטלי ולענבלי, לחתנים באנגליה ולנינים...

אנו משתתפים בצערכם על אובדנכם אובדננו...

                                יהיה זכרו של דוד ברוך...